התפקיד הכי חשוב במגרש

״אני יודע שרוב ההורים כאן באולם לימדו את מייקל ג׳ורדן, חלק היו ביחד עם אלכס פרגוסון, ואני מזהה פה כמה שנתנו טיפים לנדיה קומנצ׳י״ אמרתי בחיוך להורים שישבו מולי בסדנה להורים לספורטאים תחרותיים, ״אבל בואו…רובנו ראינו ספורט, אולי התנסינו בגילאי נוער, אבל אנחנו לא מאמנים באמת״.

ההורים הבינו, חלקם חייכו, לאחרים נפל האסימון.



כהורים אנחנו מתבלבלים לפעמים. הרצון הגדול שלנו לעזור לילדים גורם לנו (מתוך חוסר מודעות), להזיז את המאמן הצידה מהתודעה של הילד, ולתת טיפים מקצועיים, מנטליים, פיסיולוגיים ותזונתיים.

מעבר לעובדה שרובנו לא לימד את לברון ג׳יימס, סימון ביילס וגם לא שיחק עם מסי ורונאלדו, הילד שלנו לא רוצה וגם לא צריך אותנו באזורים האלה. הילד צריך אותנו כהורים שלו! לא כמאמנים נוספים.

מה כן התפקיד שלנו? להיות שם בשבילו כשהוא נופל, כשלא הולך לו. להגיד את המילה הטובה ולהעריך אותו על המאמץ שהוא עשה.

אתם הורים? תישארו במשבצת הזו, היא הכי חשובה לילד.

3 טיפים קטנים:

1. אל תתנו הוראות מהיציע:

יש סיכוי לא רע שההוראות שלכם שונות מההוראות של המאמן. דמיינו איזה לחץ נפשי אדיר נוצר אצל ילד כשבתוך הנפש שלו (ובדופק 200) הוא צריך לקבל החלטה למי להקשיב.


2. תעודדו אחרי טעות, לא אחרי הצלחה:

כשהוא הבקיע וכשהיא קלעה, הם לא צריכים אתכם. הם צריכים לשמוע את העידוד אחרי טעות, שגיאה, אחרי ניסיון שלא צלח. אל תפספסו את הרגע הזה, הוא קריטי עבורם כשהכל סביבם הומה תחושת כישלון.


3. אל תנהלו שיחות ״פרשנות״ באוטו אחרי התחרות:

הדבר האחרון שילד רוצה זה שתסבירו לו מה הוא לא עשה נכון מיד אחרי המשחק. הוא הרגע סיים תחרות, מלא עליות ומורדות נפשיות, מאמץ פיסי והכל מול העיניים של לפחות 50 אנשים. תנו לו לנוח רגע. מילה טובה, שיחה של ״כל הכבוד על הדרך שלך״ רצויות מאוד, פרשנות מקצועית או מנטלית על הקבוצה, המשחק או המאמן? תתאפקו לפחות 24 שעות. תנו לו להשמיע ותשמיעו תמיכה.


ותזכרו: הרבה מאמנים יהיו לילדים שלכם, אבל הורים? רק אתם. זה התפקיד היחיד שאין לו מחליף, תישארו בתפקיד הסופר-חשוב הזה.