ילדים ומבוגרים, דמיון עתיד ומה מנהל את העתיד שלנו

לחיות את העבר או לדמיין את העתיד?

אחד הכלים בהם משתמשים בלא מעט גישות אימון, הוא הדמייה, פשוט דמיון עתיד: לדמיין את העתיד אותו אתה רוצה להשיג ולחיות. כשמדברים עם מבוגרים, הם מגלגלים עיניים, חלק ניכר מהם מבטלים בזלזול את הרעיון של לדמיין את החזון האישי. לעומתם, כשאומרים לילדים ״בואו נדמיין״ הם מחייכים ומנסים.

הבחירות השונות של מבוגרים וילדים הגיוניות. מבוגרים יגידו שהם כבר יודעים מה היה, יש להם ניסיון, ולכן הם גם יודעים מה יהיה. הם פשוט משקפים איך עובד המוח.

דפוסי התנהגות שלנו נוצרים בדרך פשוטה, המוח שלנו בונה תהליך ניתוח:

1. זה מה שקרה: פעולה X הובילה לתוצאה Y .

2. כך אתה צריך להתנהג בפעם הבאה כדי להשיג את אותה תוצאה/להימנע מהתוצאה הלא רצויה.

3. יצירת דפוס התנהגות (כשיקרה X תתנהג Y).

4. חזרה עליו.

דמיון עתיד

המוח האנושי מאפסן מקרים שקרו בעבר, מנתח אותם, ומסיק מסקנות לגבי העתיד. זה נהדר כשאנחנו מבינים איך לשרוך שרוכים ולא צריכים בכל בוקר ללמוד את הפעולה מחדש, זה מצוין אם אנחנו מבינים שלהחזיק ביד סיר לוהט יגרום לנו לכוויה, אבל זה גם הרבה פעמים מונע מאיתנו לנסות דברים חדשים וללכת בכל הכוח על רעיון חדש.

וילדים? ככל שהם יותר צעירים, אין להם בעיה נסות דברים חדשים, הסיבה היא שהזיכרון שלהם לא מלא בהתנסויות מהעבר, ואז קל להם יותר להיות יצירתיים, שמחים ומלאי דימיון, ולרדוף אחרי החלומות שלהם.

אתם הורים? אל תעצרו אותם מלנסות. אתם מבוגרים? קחו מהם דוגמה.

לפעמים כדאי להיות קצת ילדים ולאפשר לדימיון ויצירתיות להיות חומר הגלם של העתיד, במקום שהעבר הוא זה שינהל אותנו.