מתי הילד צריך אותנו: בהצלחה או בכישלון?

הנה שני מקרים שקרו לכל הורה:

המקרה הראשון: הילד שלכם הבקיע, הילדה שלכם קלעה, ואתם כהורים מאושרים מריעים ביציע, איזה כיף לראות את הילדים מצליחים, גאווה ממלאת את הלב.

במקרה השני הילד שלכם בדיוק החטיא, הילדה לא הצליחה בתרגיל, פשוט ראיתם אותם מפספסים, וכמה זה מאכזב, אפילו כואב. בשבריר השנייה הזה רוב ההורים מזדהים עם הכאב של הילד, מורידים את הראש ו״מתאבלים״ עם הילדים. שקט ביציע. והילד? מה הוא מרגיש כשהוא רואה את האכזבה של ההורים שלו?

כשהילד הצליח אתם מריעים לו. מה אתם עושים כשהוא מחטיא? מתי הילד צריך אותנו: בהצלחה או בכישלון?

זה אולי ישמע לכם קצת מוזר, אבל כשהילד שלכם מצליח, הוא לא צריך אתכם. זה אמנם ממלא אותו שמחה כשהוא רואה את ההורים גאים בו, אבל כשהולך לו הוא לא צריך אתכם.

הוא זקוק לכם כשלא הולך לו, שם הוא לבד. החברים לקבוצה מאשימים, כועסים על הטעות, המאמן נוזף בו מאוכזב, והוא מרגיש בודד ובמצוקה.

ואתם? בדיוק ברגע הזה גם אתם מורידים את הראש. בשנייה בה הוא זקוק לכם, אתם למעשה לא נמצאים שם בשבילו.

אז מה לעשות? להתבגר ולהתגבר.

כן, פשוט ככה: תתבגרו ותתגברו ותהיו שם כשהוא מחפש את העיניים שלכם ביציע.

הרי כאשר לילד טוב והוא מצליח, הוא לא זקוק לעזרה. הוא צריך אתכם דווקא כשקשה.

אז בפעם הבאה כשלא הולך לו תיצרו קשר עין, תמחאו לו כפיים, תראו לו שאתם שם בשבילו, במבט, במחיאות כפיים, בעידוד.

גיל לבנוני אימון מנטלי