שינוי הרגלים מעכבים לטובת הרגלים חדשים

אפשר לשנות הרגלים ישנים, ואפשר לייצר הרגלים חדשים במקום אלה שתוקעים אותנו במקום. הכל שאלה של תשומת לב והבחנה האם ההרגל שלנו מייצר עבורנו את התוצאה לה אנחנו מצפים.

כולנו מכירים את הסיפור: ילד בן 4 לא מקבל את הקינוח שהוא ציפה לו במסעדה ומתחיל לבכות. כולם מסתכלים וההורים הלחוצים מיד מרגיעים אותו ע״י קריאה למלצר שיביא את הקינוח האהוב על הילד. הילד נרגע וכולם מרוצים.

אם מדובר בילד בן 4, זה בסדר, אבל אם התופעה הזו מתרחשת כשהילד בן 17, ובכל פעם שהוא צועק הוא מקבל מההורים מה שהוא ציפה לו, זה עלול לייצר דפוס התנהגות בעייתי שישפיע גם על עתידו של הנער.

יש גם את הדוגמה ההפוכה: נער בן 15 משחק כדורסל ומחטיא הזדמנות פשוטה. כל החברים שלו צועקים עליו ומאשימים אותו בהפסד. אותו נער עלול שלא לנסות לקלוע במשחק הבא, ובכל הזדמנות להיפטר מהכדור.

איך נוצרים דפוסי התנהגות, והאם אפשר ליצור שינוי הרגלים מעכבים

שינוי הרגלים מעכבים

בספרו המצוין ״מסע אל המוח״ מסביר חוקר המוח ד״ר יוסי חלמיש מנגנון פשוט שקיים לכל אחד מאיתנו במוח (אגב, המנגנון הזה קיים גם אצל בעלי חיים שיש להם מוח): המוח שלנו יודע לתרגם כל פעולה לרגשות הבסיסיים של עונג או אימה. רגש של עונג אומר למוח שלנו שהמצב מצוין, ואילו רגש של אימה משדר למוח על קשיים במצב ההישרדות שלנו.

אכילה, ע״פ ד״ר חלמיש, מפעילה את אזור העונג במוח ולכן נוצר הדחף לתמיד בה לצורך הישרדות. דורות רבים של אבולוציה קישרו בין עונג להישרדות ולכן המוח משדר לכל אברי הגוף שלא הפסיק את האכילה.

אם נפשט את הדבר, הרי שמה שבעבר נתן לנו תוצאה שגרמה לנו לפחד כלשהו, או לרגש שלילי, יהיה לנו קשה מאוד לשנות אותה. הדבר קורה כמעט ״אוטומטית״. אם אותו שחקן כדורסל חווה חוויה של פחד וחשש להישרדות שלו בקבוצה כתוצאה מאותה זריקה כושלת, הוא לא ינסה לזרוק יותר. המוח שלו יצעק לו: ״אל תנסה, אתה מעמיד את עצמך בסכנה״!

אז איך משנים הרגלים?

אנחנו צריכים להראות למוח שלנו שני דברים:

א. מה אנחנו יכולים להרויח משינוי ההרגל.

ב. מה אנחנו מפסידים כשאנחנו דבקים בהרגל ישן.

באימון מנטלי למשל, אנחנו מדברים עם אותו שחקן וכותבים ביחד מה הוא מרויח מכך שהוא דבק בהרגל שלו: ״לא צועקים עלי, אני לא טועה, חוזר הביתה בשלום יחסי״.

ומה אתה מפסיד כשאתה אפילו לא מנסה? ״האמת...אני חוזר הביתה מאוכזב מעצמי שלא ניסיתי, תחושת החמצה, לא מימשתי את הכישרון שלי, והחמצתי להזדמנות אמיתית לקלוע ולהראות מה אני שווה״.

פה טמונה ההזדמנות, וזה אחד השלבים הראשונים בשינוי ההרגל, כשהילד מבין מה הוא מפסיד כתוצאה מכך שהוא לא משנה הרגל.

שינוי דפוס מתחיל קודם כל בהבנה שלמעשה אין שום רווח בהמשך של דפוס שלא נותן לנו כלום, ויש אופציה נוספת.