הרגעה לפני משחק לא מספיקה: אימון מנטלי לנוער

ברכב, בדרך למשחק. הבן שלכם שואל בפעם השלישית: "אני אפתח? המאמן יהיה מרוצה ממני? אני אשחק טוב?" אתם עונים "ברור, יהיה מעולה, אני סומך עלייך", והוא נרגע. לרגע. אחרי כמה דקות הוא שואל שוב, בניסוח קצת אחר, וככל שהמשחק מתקרב, ההר

געה שלכם מחזיקה פחות ופחות.

למה ההרגעה מפסיקה לעבוד

ההורים ששאלו אותי על זה חשבו שהבעיה היא שהם לא מוצאים את המילים הנכונות. אבל הם דווקא היו בסדר גמור כשניסו. השאלה האמיתית היא לא מה להגיד לו. השאלה היא מה קורה בשנייה שהאפקט של "כדור ההרגעה" הזה נעלם. וזה תמיד נעלם, כי הוא לא פותר את מה שבאמת מטריד אותו.

המעגל שאתם נכנסים אליו בלי לשים לב

ברגע שהוא שואל ואתם עונים, המתח באמת יורד. זה עובד, ולכן טבעי לגמרי שהוא יבקש את זה שוב בעוד כמה דקות. אבל הרגעה לא מלמדת אותו מה לעשות כשהספק חוזר, היא רק דוחה אותו הלאה. מחשבה מדאיגה, מתח בגוף, בקשת אישור, הקלה קצרה, ואז עוד ספק. מעגל שלם, ואתם בפנים בכל פעם מחדש, לכל אורך הנסיעה.

מה הוא לומד בלי שאתם מתכוונים לזה

ובלי לשים לב, הוא לומד משהו שאתם ממש לא רוצים שילמד: שהוא יכול לעלות למגרש רק אחרי שמישהו הבטיח לו שיהיה טוב. פסיכולוגים שחוקרים חרדת ילדים כבר הראו את זה לא פעם: התאמות הוריות שנועדו להקל מיד, כולל הרגעה חוזרת, דווקא מחזקות הסתמכות ומחלישות התמודדות עצמאית. לא בגלל שטעיתם. בגלל שהקלה מיידית לא בונה שום דבר מעבר לרגע עצמו. וזה בדיוק המקום שבו אימון מנטלי לנוער נכנס לתמונה, כי הכלים שהילד צריך לא נבנים ברכב חמש דקות לפני המשחק, הם נבנים הרבה לפני.

זה לא אומר להפסיק לתמוך בו

חשוב להיות מדויקים כאן. זה לא אומר שצריך להתעלם מהחרדה שלו או להגיד לו "תתגבר". זה אומר לתמוך אחרת. יש הבדל גדול בין הורה שמנטרל את המתח של הילד לרגע, לבין הורה שנותן לו כלי שהוא יכול לקחת איתו למגרש בעצמו, בלי שאתם שם.

למה זה כל כך רלוונטי דווקא בגיל הזה

בני נוער נמצאים בנקודה רגישה במיוחד. הם כבר לא ילדים קטנים שסומכים על ההורה בעיניים עצומות, אבל הם גם עוד לא בוגרים שיודעים לווסת את עצמם לבד. וזה בדיוק הגיל שבו אימון מנטלי לנוער עושה את ההבדל הכי גדול, כי הכלים שהם לומדים עכשיו, איך לדבר לעצמם, איך לחזור לתוכנית במקום לתוצאה, נשארים איתם הרבה אחרי שהם עוזבים את הספורט התחרותי.

מה קורה כשההורה בעצמו לחוץ

יש עוד שכבה שכדאי להכיר. הרבה פעמים ההורה חוזר ועונה שוב ושוב לא רק כי הילד שואל, אלא כי גם לו עצמו קשה עם חוסר הוודאות. שווה לשים לב לזה. אם אתם מוצאים את עצמכם עונים לאותה שאלה בפעם החמישית באותה נסיעה, זה סימן טוב לעצור רגע ולשאול את עצמכם למה אתם באמת עונים.

אז מה עושים

1. נותנים אמפתיה בלי להבטיח תוצאה: "אני מבין שאתה רוצה לדעת, אבל אי אפשר לדעת עכשיו, ואף אחד לא יכול."

2. מחזירים אותו לתוכנית, לא לתוצאה: "מה הפעולה הראשונה שלך כשהמשחק מתחיל?"

3. בוחרים איתו מראש משפט עוגן שהוא אומר לעצמו כשהספק עולה: "אני לא צריך לדעת איך ייגמר כדי להתחיל טוב."

4. אם הוא שואל שוב, חוזרים לאותה התשובה הקצרה, בלי לפתוח כל פעם דיון חדש.

הביטחון לפני משחק לא בא מהבטחה שהוא ישחק טוב. הביטחון בא מזה שהוא יודע בדיוק מה לעשות, גם בלי שום הבטחה.

אם אתם רוצים להעמיק בעוד כלים לפחד ספציפי לפני משחק או מבחן, יש על זה פוסט שלם: איך משתחררים מהפחד ממבחנים ומשחקים.

וכדי להימנע מהמשפט שדווקא מחזק את החרדה בלי שתשימו לב, כדאי לקרוא את המשפט שלעולם לא תגידו לילד לפני משחק.

שאלות נפוצות

למה הרגעה חוזרת לפני משחק לא עוזרת לילד חרד?

כי היא מקלה רק לרגע ולא מלמדת אותו מה לעשות כשהספק חוזר. זה יוצר מעגל של שאלה, הרגעה, הקלה קצרה ועוד ספק, בלי שהילד בונה יכולת להתמודד לבד.

איך עונים לילד ששואל שוב ושוב אם הוא ישחק טוב?

נותנים אמפתיה בלי להבטיח תוצאה, למשל "אני מבין שאתה רוצה לדעת, אבל אי אפשר לדעת עכשיו", ומחזירים אותו לתוכנית שלו: מה הפעולה הראשונה שלו כשהמשחק מתחיל.

מה ההבדל בין לתמוך בילד לבין להרגיע אותו?

תמיכה נותנת לו כלי שהוא יכול לקחת איתו למגרש גם בלעדיכם, כמו משפט עוגן קבוע. הרגעה רק מנטרלת את המתח לרגע, ולא בונה שום דבר לקראת הפעם הבאה.

אם גם אצלכם ברכב חוזר אותו מעגל של שאלות לפני כל משחק, אפשר לדבר על זה.