טיפים ומאמרים

הילד כועס על השופט ומאבד ריכוז במשחק? ככה עוזרים לו באימון מנטלי לנוער: טקס קבוע של שנייה, משימה לכדור הבא ומה להגיד לו בדרך הביתה אחרי המשחק.

מאמן מנטלי מסביר למה הבעיה היא לא הטעות במשחק אלא הדקות שאחריה, ואיך פרוטוקול ניתוק פשוט עוזר לילד לחזור לפעולה הבאה.

בואו נגיד את האמת. "תחשוב חיובי" לפעמים מעצבן. אחרי משחק לא טוב, זה לא נותן כלום. אבל גם השקיעה במחשבות שליליות ותקיעות על מה שכבר הסתיים, לא באמת עוזרת. אז מה כן עובד? למה "תחשוב חיובי" לפעמים לא עוזר בכלל תחשבו על זה רגע. ילד שהחמיץ שער בדקה האחרונה, ומישהו אומר לו "תחשוב חיובי, זה יהיה בסדר", מרגיש שלא ראו אותו. זה לא שהחיוביות רעה, זה שהיא לא מספיקה כשהיא לא מבוססת על שום דבר אמיתי. גם לשקוע בשלילי לא עוזר מצד שני, שחקן שנתקע במה שקרה, שחוזר שוב ושוב על הטעות בראש, לא מתק

"מה יחשבו עליי אם אני אטעה" זו השאלה הלא נכונה. אימון מנטלי לספורטאים מלמד שאלה אחרת, שגורמת לך לנסות ולא לפחד.

מה אם הייתי אומר לכם שדווקא הלחץ שאתם מפעילים על הילד שלכם פוגע בהצלחה שלו בספורט? רוב ההורים בטוחים שככל שידרשו יותר, הילד ישתפר יותר. בשטח, קורה בדיוק ההפך. ההיגיון שנשמע נכון, ולמה הוא לא עובד "אם אני אדרוש ממנו יותר, הוא ישתפר יותר". ילד ששומע "אתה חייב לנצח" לפני משחק, לא נכנס למגרש כדי להשתפר. הוא נכנס כדי לא לאכזב. מה קורה בפועל כשילד משחק כדי "לא לטעות" ילד ששומע "אתה חייב לנצח" משחק כדי לא לטעות, ולא כדי להשתפר. ילד שכל משחק בשבילו הוא מבחן, מאבד לאט לאט את האהבה לספ

עוצרים רגע: בחורה שאף פעם לא שיחקה כדורסל עומדת מול קהל וזורקת עשר זריקות עונשין. כולנו יודעים בערך מה יקרה. השאלה המעניינת היא מה קרה אחר כך, בניסוי שערכו בנשיונל גיאוגרפיק. הניסוי, עשר זריקות, ואז עוד עשר עם עיניים עצומות בסיבוב הראשון היא זרקה עשר פעמים והחטיאה את כל העשר. אחר כך כיסו לה את העיניים וביקשו ממנה לזרוק שוב. אבל הפעם הקהל קיבל הנחיה להריע כאילו היא קלעה חמש שש פעמים. אמרו לה "זה היה מדהים, הצלחת לקלוע גם בעיניים עצומות". בסיבוב השלישי הסירו את כיסוי העיניים וב

מה עושה ספורטאי מצליח ברמות הגבוהות? מאמן מנטלי גיל לבנוני מפרק את עשרת ההרגלים שחוזרים אצל כל ספורטאי מנצח, ואיך בונים אותם אצל הילד שלכם.

איך נראית שגרה מנטלית לפני משחק, ולמה אין מקריות ברגע האמת. כלים מתוך העבודה של מאמן מנטלי לספורטאים.

שני שחקנים מחמיצים באותו משחק. אחד אומר לעצמו "זהו, זה נגמר לי היום". השני לוחש "אוקיי, החמצתי, עכשיו לפעולה הבאה". מי מהם ייכנס חזרה למשחק מהר יותר? הטעות: לתת לרגש פרשנות הטעות הגדולה היא לפעול לפי רגשות במשחק, ולתת להם פרשנות. עובדה: החמצתי פנדל. פרשנות: "אני לא טוב בפנדלים, אני מאכזב." הפרשנות הזו לא עוזרת. היא רק תוקעת. איך ספורטאי עילית שומרים על קור רוח ספורטאי עילית יודעים להגיב למה שקורה, לא למה שהם מרגישים. הם שומרים על קור רוח, לא כי הם רובוטים, אלא כי הם מתרגלים ל

רגע לפני שהילד שלכם עולה למגרש, קורה לו משהו בראש שאתם לא רואים. הגוף שלו כבר שם, אבל הראש שלו רחוק, בתרחישים שעוד לא קרו ואולי לא יקרו בכלל. מה קורה בראש שלו ברגע ה"מה אם" "מה אם אחטיא את הזריקה הראשונה?" "מה אם נפסיד את המשחק הזה?" "מה אם המאמן יוציא אותי אחרי שתי טעויות?" ואז הוא עולה למגרש. הגוף שם, הראש לא. המוח שלנו לא יכול להיות בשני מקומות בו זמנית, גם בהווה וגם בעתיד. הראש לא שם, זה לא ששכח לשחק "מה אם" זו שאלה על משהו שעוד לא קרה. משהו שאולי בכלל לא יקרה. ובזמן שהמו

אתם יושבים בצד ורואים ילד שבאימון עושה הכל בקלות. דריבל חלק, החלטה מהירה, ביטחון בכל תנועה. אתם מחייכים, חושבים לעצמכם שהשבוע הוא סוף סוף מוכן למשחק. ואז מתחיל המשחק, ואתם בקושי מזהים אותו. שני ילדים שונים, ואתם לא יודעים את זה מהסס, נעצר, בקושי מבקש את הכדור. בדרך הביתה אתם שואלים אותו "למה אתה לא עושה במשחק מה שאתה יודע לעשות". הוא מתוסכל, הוא לא יודע להסביר איך הפחד השתלט עליו. הבעיה היא שאתם מדברים אל שני ילדים שונים בלי לדעת את זה. למה המוח מתנהג אחרת במשחק באימון הראש ש

מדריך מעשי להורים: איך בונים ביטחון עצמי אצל ילדים ספורטאים, בעזרת עקרונות מהעולם של מאמן מנטלי לילדים ונוער.

הכדור אצלכם, יש מסירה מסוכנת שיכולה לפתוח את כל המשחק, ואתם בוחרים במסירה הבטוחה אחורה. מוכר? זה בדיוק הרגע שבו רוב השחקנים שמגיעים אליי נתקעים. הבעיה היא לא מה שאתם חושבים חלק גדול מהשחקנים שיושבים מולי מגיעים עם אותה בעיה בדיוק: הם לא רוצים לקחת סיכון. לא רוצים לאבד כדור, לא מוכנים לקחת את הסיכון שמישהו יצעק עליהם, לא רוצים להיכשל מול כולם. הם מפחדים. שלוש סיבות למה לא לקחת סיכון זה המסוכן באמת קודם כל, אף אחד לא יודע מה אתם שווים. כשאתם לא עושים את מה שאתם יודעים לעשות, המ

הכדור עובר לידכם, ההזדמנות מגיעה, וברגע הזה בדיוק הראש שלכם נמצא בכל מקום חוץ מהמגרש. מוכר? זו אחת השאלות שאני מקבל הכי הרבה מספורטאים: "מה עושים כשמרגישים שמתפזרים, שהראש לא שם?" התשובה היא לא "תתרכזו יותר". זה משפט חסר תוכן. מה שכן עובד, זה כלי ממשי וקצר שאפשר להפעיל תוך שניות, בלי לעצור את המשחק. הנה חמישה כלים כאלה. מבט ממוקד על נקודה אחת לפני מהלך חשוב, בחרו נקודה אחת קבועה על המגרש. הסתכלו עליה 30 שניות בלי להסיט את המבט. כשהעיניים ממוקדות בנקודה אחת, המוח מפסיק לרוץ בי

"אני עושה את זה בשבילו, שיהיה קשוח לחיים. אם אני אכנס בו, הוא יהיה קשוח יותר." שמעתי את המשפט הזה עשרות פעמים, מהורים שיורדים על הילד אחרי משחק. אז בואו נדבר על זה רגע. הכוונה טובה, אבל התוצאה הפוכה אלה לא הורים רעים. הם אוהבים את הילד ובאמת מאמינים שכשהם יורדים עליו הם מחשלים אותו. אבל זה פשוט לא עובד, וגרוע מזה, זה עושה בדיוק ההפך. המרכז להתפתחות הילד באוניברסיטת הרווארד טבע מושג שנקרא "toxic stress", לחץ רעיל. כשילד חי תחת לחץ קבוע, צעקות, ביקורת, דרישות שלא נגמרות, הגוף ש

נבחרת הולנד לא הפסידה משחק מונדיאל מאז 2010. שמעתם נכון, לא הפסידה. ובכל זאת היא עפה שוב ושוב, דווקא בפנדלים. איך זה יכול להיות שקבוצה עם כישרון כזה קורסת דווקא ברגע הכי קטן במשחק? זה לא כישרון, זה מה שקורה במוח תחת לחץ ההסבר לא קשור ליכולת הבעיטה של השחקנים. פרופסור מיכאל בר-אלי, מהשמות הגדולים בעולם באימון מנטלי ופסיכולוגיית הספורט, חקר את זה לעומק וגילה משהו מפתיע: תחת לחץ קיצוני, המוח האנושי דוחף אותנו לפעולה אוטומטית, לפעמים אפילו היסטרית, רק כדי להרגיש שאנחנו "עושים משה

אתם עומדים בצד המגרש, הילד מחטיא כדור פשוט בפעם השלישית, ומשהו בכם מתפרץ. אתם צועקים עליו שיתעורר. ואז מה קורה בראש שלו באותו רגע? כלום. פשוט כלום. מה באמת קורה במוח כשצועקים עליו הנטייה הטבעית שלנו כהורים ומאמנים היא לחשוב שצעקה מחדדת. אבל זה בדיוק ההפך. הפסיכולוגית ד"ר לורה מרקהאם אומרת את זה במשפט אחד: כשילד מרגיש פחד, הוא נכנס למצב הישרדותי, ומרכזי הלמידה במוח שלו פשוט נסגרים. לא מתעכבים. נסגרים. תחשבו על זה רגע: איך ילד אמור להשתפר, לזכור הוראה, לתקן טכניקה, אם המוח שלו

מתחיל עוד שבוע, ואין ליגה. אין משחק בסוף השבוע, אין יריב, אין תאריך שאפשר להיספר לקראתו. אז בשביל מה בכלל להתאמץ באימון? הקושי האמיתי בלי אופק אחד הדברים המורכבים הוא איך לשמור את המוטיבציה, התשוקה והרצינות באימונים, כשאין שום אופק. יהיו שחקנים שיגידו "אין ליגה, אין משחק השבוע, בשביל מה להתאמץ?" ויהיו כאלה שימצאו תירוץ אפילו לא לעשות את האימון האישי, או לא להוסיף עוד מאמץ בבית. השאלה שמזיזה הכל, מה החלום הגדול שלך דווקא ברגעים האלה, אני אוהב לשאול את השחקנים: מה החלום הגדול ש

לבעוט או למסור? לעבור שחקן או לתת פס הצידה? שבריר השנייה הזה, זה שקובע הכל. ואין לכם זמן לחשוב עליו. כשחושבים יותר מידי, מבצעים לאט יותר כשאתה חושב יותר מידי, אתה מבצע לאט יותר. ברגע האמת אנחנו לא רוצים לחשוב, אנחנו רוצים לבצע. זה נשמע פשוט, אבל זה בדיוק ההבדל בין שחקן שקופא במגרש לשחקן שזורם בו. הגוף כבר יודע, השאלה היא אם תיתנו לו המוח שלנו, אחרי אינספור אימונים, יודע כבר מה לעשות. תנו לגוף שלכם להוביל, סמכו עליו. כשאתם משחקים בלי לחשוב יותר מידי, אתם נותנים לגוף להראות למה

"אחרי כל מה שאנחנו משקיעים בך, זה מה שאני רואה על המגרש?" זה המשפט שאסור לכם להגיד אף פעם, לא משנה כמה מתוסכלים אתם מרגישים. הרגע שבו זה קורה לפעמים אנחנו ההורים יוצאים מהמגרש כל כך מתוסכלים. השקענו בילד, שכרנו לו מאמן אישי, מאמן מנטלי, מאמן כושר, הסענו אותו לאימונים, באנו לכל המשחקים. ואז מגיע המשחק והוא פשוט משחק הפוך. אנחנו נכנסים לאוטו, ומה שיוצא לנו מהפה זה: "אחרי כל מה שאנחנו משקיעים בך, זה מה שאתה מסוגל לעשות?" זו טעות עצומה. למה המשפט הזה עושה בדיוק ההיפך חלק מההורים