מאמן מנטלי מסביר: מי אתה ביציע, הורה תומך או שחקן במקום הילד
הילד שלכם מחטיא בעיטה חשובה. אולי הוא לא בהרכב השבוע. ואתם, ביציע, פתאום מרגישים שהלב דופק כאילו אתם אלה שעל המגרש. מוכר? זה בדיוק הרגע לעצור לשנייה אחת ולשאול את עצמכם: מי אני פה, ההורה שמלווה, או השחקן שמנסה לשחק דרכו?
מה קורה לכם ביציע ברגע שהוא טועה
האדרנלין קופץ. הלב דופק חזק מדי. אתם קופצים ממקומכם, לפעמים לפני שאתם בכלל מבינים למה. וזה מרגיש טבעי לגמרי, כי אתם אוהבים את הילד, וכשכואב לו כואב לכם.
אבל יש הבדל ענק בין להיות שם בשבילו כשקשה, לבין להיות הוא עצמו. וזה בדיוק המקום שבו הרבה הורים נסחפים בלי לשים לב.
האהבה שהופכת בטעות ללחץ נוסף
כשהזהות שלכם מתמזגת עם הזהות שלו, אתם לא עוזרים לו. בלי שום כוונה רעה, אתם שמים את הלחץ שלכם על הכתפיים הקטנות שלו. הוא כבר מתמודד עם הקושי של המשחק, ועכשיו הוא צריך גם לשאת את האכזבה שלכם.
שלושה רגעים שבהם אתם בוחרים מי אתם
לפני המשחק: שאלו את עצמכם, אם הוא יפסיד היום, איך ארגיש? אם התשובה היא "אכעס, אתוסכל", זה סימן שאתם קצת יותר מדי מחוברים לתוצאה. תזכירו לעצמכם מה התפקיד שלכם: להיות התמיכה שלו, לא השחקן השני.
במהלך המשחק: לפני שאתם מגיבים בפרצוף, בצעקה, בשפת גוף, תגידו לעצמכם: מה שהוא צריך ממני עכשיו זה עוגן. עוגן לא זז. הוא לא נסחף עם כל גל. הוא פשוט שם, יציב, בטוח.
אחרי המשחק: אם אתם מרגישים צורך לנתח ולהסביר, שאלו: אני עושה את זה כי לי כואב, או כי זה מה שהילד צריך עכשיו? אחרי משחק לא טוב אין לו כוח לניתוחים. לפעמים השתיקה הכי אוהבת היא לשבת לידו בדרך הביתה, להניח יד על הכתף, ולא לומר כלום.
בדיוק על זה כתבתי גם כשהילד הצליח אתם מריעים לו, מה אתם עושים כשהוא מחטיא, על התגובה שלנו ברגעי כישלון דווקא.
ואם אתם רוצים להבין לעומק מה בדיוק אמור להיות התפקיד שלכם ביציע, מומלץ לקרוא גם את התפקיד הכי חשוב במגרש.
אז מה עושים
לפני כל משחק, בדקו את עצמכם בשאלה אחת: אני שם בשביל התוצאה שלי, או בשביל הילד.
במהלך המשחק, אמצו את תפקיד העוגן. יציב, שקט, לא נסחף.
אחרי המשחק, תנו עדיפות לנוכחות שקטה על פני ניתוח.
זכרו שאף הורה לא עושה את זה מושלם. גם הורים מדהימים נסחפים ברגע. זה לא הופך אתכם להורים רעים, זה אומר שאפשר לכוון קצת יותר מדויק בפעם הבאה.
שאלות נפוצות
למה אני מרגיש לחוץ כל כך ביציע, יותר משהילד עצמו מרגיש?
זה קורה כשהזהות שלכם מתמזגת עם הביצוע שלו. המוח שלכם מתייחס לתוצאה של הילד כאילו היא התוצאה שלכם, ולכן הגוף מגיב באדרנלין ובלחץ ממש כמו שחקן על המגרש.
איך אני יודע אם אני "עוגן" או "שחקן שני" ביציע?
עוגן נשאר יציב גם כשהמשחק לא הולך טוב, בלי צעקות ובלי שפת גוף שמשדרת אכזבה. אם אתם מוצאים את עצמכם מגיבים בגוף ובקול לכל טעות שלו, כנראה שאתם כרגע יותר בפנים מהמגרש משאתם חושבים.
האם מותר בכלל לדבר עם הילד אחרי משחק גרוע?
כן, אבל לא מיד. תנו לו לבחור את הרגע. שאלו את עצמכם קודם אם הצורך לדבר הוא שלכם או שלו, ואם אין תשובה ברורה, שתיקה תומכת בדרך הביתה עדיפה על כל ניתוח.
רוצים ללמוד איך להיות העוגן שהילד שלכם באמת צריך, ביציע ומחוצה לו? דברו איתי כאן.
תגובות