top of page

פלפס דמיין גם את הכישלון. למה אתם לא מדמיינים?

לפני שעתיים (2)
זמן קריאה 4 דקות

מייקל פלפס דמיין כל תרחיש באימון. את ההצלחה, וגם את הכישלון: תקלה בזינוק, משבר במים, ואיך הוא מתגבר על זה. כשזה קרה באמת, הוא כבר היה שם. בראש.

זה הכוח של דמיון מודרך, וזה אחד הכלים המרכזיים באימון מנטלי לספורטאים. אז למה רוב הילדים מדמיינים רק את השער המושלם, אם בכלל?

מה זה ויזואליזציה, ולמה ספורטאי עילית משתמשים בה?

ויזואליזציה היא יצירת תמונה מנטלית של פעולה או של הצלחה. אצל לא מעט ספורטאי עילית היא טכניקה קבועה, והיא שיטה עם בסיס מחקרי חזק. ממש רחוק מכלי "רוחני".

הנקודה היא הפירוט. כדי שזה יעבוד אצל ילדים, מלמדים אותם לחוות את הסיטואציה בצורה מפורטת: איך הם עומדים על הדשא, איזו תחושה בגוף יש לפני המסירה, איך נראה היריב, אילו קולות נשמעים ברקע. תמונה כללית של "אני מבקיע" לא מספיקה.

למה כדאי לדמיין גם את הכישלון?

כי ויזואליזציה מאמנת את הילד לנהל את התגובות שלו ולבנות חוסן לקושי. כשהמשחק האמיתי מגיע, הגוף והמוח מזהים את המהלך כ"ידוע מראש", והחרדה יורדת.

זה כמו שהמוח אומר: "אה, אני מכיר את זה כבר". הוא כבר ראה את הטעות הזו, כבר ראה איך מתגברים עליה. אז היא לא מפתיעה אותו.

זה בדיוק מה שפלפס עשה. כשהתקלה בזינוק הגיעה, הוא כבר ידע מה עושים. הוא כבר עשה את זה בראש, שוב ושוב, עד שזה נהיה מוכר.

ויש כאן עוד נקודה. ילד שמדמיין רק הצלחה נשאר בלי תוכנית לרגע שהדברים משתבשים. ובמשחק אמיתי הם משתבשים. תמיד. השאלה היא רק אם הוא פוגש את זה בפעם הראשונה, או בפעם העשירית.

אז מה עושים? איך מתרגלים ויזואליזציה עם ילד?

ארבעה שלבים. אפשר להתחיל הערב.

  1. כותבים את המשחק מראש במחברת. כולל מה עלול להשתבש, ואיך מתגברים על זה.

  2. קוראים את מה שכתבו. לאט, בקול או בשקט.

  3. עוצמים עיניים ומדמיינים. את הדשא, את הגוף, את היריב, את הקולות.

  4. רוצים ללכת שלב קדימה? מקליטים את עצמם וקוראים את זה, ומקשיבים באוזניות.

מה צריך בשביל זה?

מחברת, עט וחמש דקות. אוזניות, אם מקליטים. זהו.

אין ציוד, אין מגרש ואין צורך במאמן ליד. הילד יכול לעשות את זה על המיטה, בערב, לפני שהוא נרדם. והעובדה שזה כל כך פשוט היא בדיוק הסיבה שרוב האנשים לא עושים את זה.

מה כותבים במחברת? דוגמה למשחק אחד

שלושה חלקים. לפני המשחק, באמצע, ואחרי הטעות.

לפני: "אני מגיע רגוע. אני מרגיש את הנעליים, אני מכיר את הדשא." באמצע: "הכדור מגיע אליי. אני לוקח מבט, ומוסר." ואחרי הטעות: "המסירה שלי מתפספסת. אני לוקח נשימה, ובא לכדור הבא."

כל ילד יכול לכתוב משהו כזה בשתי דקות. מי שכבר כותב יכול להוסיף פרטים: איך נשמעים הקולות ביציע, איך נראה היריב שמולו, מה הוא אומר לעצמו כשהוא טועה.

מתי הכי טוב לעשות את זה?

בערב שלפני המשחק, חמש דקות. ובבוקר המשחק, קריאה קצרה של מה שנכתב, בלי לכתוב מחדש.

הרצף חשוב יותר מהאורך. חמש דקות כל ערב עובדות טוב יותר מחצי שעה לפני משחק גדול אחד. המוח לומד מחזרה, ולא מהתלהבות חד פעמית.

איך עושים את זה עם ילד קטן?

קצרים. שתי דקות, משפטים פשוטים, ובלי לחץ. ילד צעיר יכול לספר לכם בקול את המשחק, ואתם מקשיבים.

אפשר גם לשאול שאלות שמובילות אותו בתוך הסיפור: "איפה אתה עומד? מה אתה שומע? מה קורה כשהכדור לא מגיע כמו שרצית?" הוא יענה, ובלי לשים לב הוא כבר מתרגל.

מה עושים אם הדמיון של הכישלון מלחיץ אותו?

עוצרים. לא מכריחים. ילד שמדמיין טעות ומתחיל להילחץ צריך לחזור מיד לחלק השני של התמונה: מה אני עושה אחרי.

הכישלון בדמיון הוא רק החצי הראשון של המשפט. החצי השני הוא התגובה. אם הוא מתקשה, תקצרו את הטעות לשורה אחת ותאריכו את ההתאוששות. המטרה היא שהוא יפגוש את הרגע הקשה כשהוא כבר יודע מה לעשות בו.

איך זה נראה בבית?

בלי טקס גדול. מחברת על השולחן, ערב לפני משחק, וילד שכותב משפטים קצרים. אתם יושבים לידו ושואלים שאלה אחת: "מה יכול להשתבש?"

ותשימו לב לתגובה שלכם כשהוא עונה. אם הוא אומר "אני יכול לפספס פנדל", אל תגידו "מה פתאום, אתה תבקיע". תגידו: "נכון. ומה אתה עושה אז?" זו השאלה שמכינה אותו.

הטעות הכי נפוצה היא להפוך את זה לשיעורי בית. ילד שמרגיש שהוא נבחן, מפסיק לדמיין. תשמרו על זה קליל.

ועוד דבר, להורים. תדמיינו גם אתם. תדמיינו משחק שבו הוא טועה, ותחשבו מה אתם עושים ביציע ובדרך הביתה. מי שהכין את התגובה שלו מראש, מגיב אחרת כשזה קורה.

רוצים עוד כלים לפני משחק? תקראו על השגרה המנטלית של שחקן שמוכן לנצח וגם על מלכודת ה"מה אם".

איך תדעו שזה עובד?

הילד מדבר על טעויות אפשריות בלי פחד. הוא אומר "אם זה יקרה, אני אעשה ככה", ולא "אני מפחד שזה יקרה". וכשטעות קורה במשחק, הוא חוזר לפעולה מהר יותר.

תכל'ס, זה כמו כל שריר. אחרי כמה משחקים הוא מדמיין בלי שביקשתם.

תכתבו את המשחק לפני שהוא קורה.

שאלות נפוצות

מה זה ויזואליזציה בספורט?

יצירת תמונה מנטלית של פעולה או של הצלחה. היא נפוצה אצל לא מעט ספורטאי עילית ויש לה בסיס מחקרי חזק.

למה לדמיין גם כישלון ולא רק הצלחה?

כי זה מכין את הילד לתרחיש. כשהמהלך מוכר מראש, המוח מפחית חרדה, והילד יודע איך להתגבר על הקושי.

איך מלמדים ילד לעשות ויזואליזציה?

כותבים את המשחק מראש במחברת, כולל מה עלול להשתבש ואיך מתגברים, קוראים ואז עוצמים עיניים ומדמיינים. את התחושות, הדשא, היריב והקולות.

איך מעלים את זה רמה?

מקליטים את הסיפור בקול ומאזינים לו באוזניות. ככה הילד חווה את המשחק עוד לפני שהוא מתחיל.

רוצים שנעבוד על זה יחד עם הילד שלכם? דברו איתי כאן ונתחיל משיחה קצרה.

 
 
 

תגובות


bottom of page