98 מתוך 100? אבא של ברונו פרננדש ראה שם 2% שחסרים
הילד שלכם מגיע הביתה עם 98 במבחן. מה אתם אומרים? רוב ההורים מחבקים ומחייכים. אבא של ברונו פרננדש, קפטן מנצ'סטר יונייטד, ראה גם משהו נוסף: שני אחוזים שעוד אפשר לשפר.
אם זה נשמע לכם קשוח, שווה להבין מה ברונו עושה עם זה היום. כמאמן מנטלי לספורטאים, מה שמעניין אותי הוא איך ילד לומד לקבל "טוב מאוד" בלי להתרסק, ובלי להפסיק לרצות יותר.
מה אבא של ברונו פרננדש אמר על 98 מתוך 100?
שזו תוצאה מדהימה, ושנשארו שני אחוזים שעוד אפשר לשפר. ברונו מספר על זה בראיון ארוך, ומתוכו הוצאתי כמה עקרונות.
בפורטוגל הציונים הם מ-0 עד 100. ברונו מצטט את אבא שלו: "הוא תמיד רצה שאעשה את הטוב ביותר שאני יכול... אם קיבלת 98, יכולת להיות האדם המאושר בעולם, אבל הוא הראה לי שזו תוצאה מדהימה, אך השארת 2% שעדיין יכולת לשפר".
שימו לב לסדר. קודם "תוצאה מדהימה", ורק אחר כך ה-2%. הילד קיבל כיוון למה שאפשר לעשות הלאה, והציון הגבוה נשאר שלו. אצל פרננדש המרדף אחרי אותם 2% הוא מה שמבדיל בין שחקן מוכשר למנהיג.
וזה גם מה שמקטין את המשקל של ביקורת מבחוץ. כשהסטנדרט האישי שלך ממילא גבוה, אתה יודע בעצמך מתי היית טוב ומתי אפשר יותר. אז מה זה משנה מה אומרים ביציע או בתקשורת?
איך ילד לומד לקבל ביקורת בלי להרגיש שזה עליו?
מפרידים בין המשוב לבין הערך העצמי. ביקורת מקצועית היא נתון על ביצוע.
ברונו פיתח את היכולת הזו דרך אבא שלו, שאחרי משחקים תמיד דיבר על הנקודות לשיפור, גם כשהבן הבקיע שלושה שערים. כך הוא מתאר את זה: "זה לא כואב לי... זה גורם לי להבין שיש עוד דברים לשפר. אם מישהו מבקר אותי, אני מקשיב ובודק אם זה באמת דורש שיפור".
שני צעדים. מקשיבים, ובודקים. אם הביקורת נכונה, בונים צעדים לשיפור. אם היא לא נכונה, משחררים ולא לוקחים אותה קשה. ובמילים של ברונו: "אני לא רק שחקן, יש לי עוד הרבה רבדים". ילד שיודע את זה על עצמו שומע גם ביקורת קשה בלי שהקרקע נעלמת לו מתחת לרגליים.
כהורים, כדאי לעצור פה לרגע. לא כל תובענות בונה. בעיני ברונו, דרישות גבוהות מבטאות אמונה בפוטנציאל של האחר, אבל הן עובדות רק כשיש מאחוריהן אמון ואכפתיות כנה. ילד ששומע רק את ה-2% עלול להפסיק לשמוע בכלל.
אז מה עושים? איך מיישמים את זה בבית?
ארבעה דברים שאפשר להתחיל מהם כבר אחרי המשחק הבא.
תתחילו ממה שעבד. תגידו בקול מה היה טוב, באמת ובפירוט, ורק אחר כך עברו לשאלה על שיפור.
תנו לילד לנתח בעצמו. "מה היית משנה?" היא שאלה פתוחה שעובדת הרבה יותר טוב מרשימת תיקונים שהכנתם לו בדרך הביתה.
תשמרו על הערך שלו. משפט כמו "אני אוהב לראות אותך משחק" מונע מהביקורת להפוך לעניין אישי.
תלמדו אותו לבדוק ביקורת. כשמישהו מעיר לו, שישאל: יש פה משהו שאפשר ללמוד? אם כן, לוקחים. אם לא, משחררים.
הטעות הכי נפוצה? לתת את ה-2% באותה נשימה עם ה-98. "יפה, אבל..." והמילה "אבל" מוחקת את כל מה שבא לפניה. תפרידו. שיחה אחת על מה שהיה טוב, ובפעם אחרת, כשהוא רגוע, שאלה אחת על מה אפשר לשפר.
ומה עושים עם הפחד?
פחד מכישלון הוא אחד המחסומים הגדולים בדרך לביצועי שיא. ברונו מספר שבילדות הוא פשוט לא פחד.
מגיל חמש הוא שיחק מול שחקנים מבוגרים ממנו, וגם התמודד פיזית מול אחיו הגדול. כך הוא מתאר את זה: "לא היה לי פחד... לא הייתי הכי מהיר או חזק, אבל לא פחדתי מכלום. אם הייתי צריך לרוץ מול מישהו מהיר ממני, הייתי רץ בכל הכוח".
הוא ידע שהוא לא הכי חזק. מה שהוא עשה זה להסיט את המיקוד מהתוצאה אל עוצמת המאבק. מי שמודד את עצמו בכמה הוא נתן לא צריך לפחד מהמהיר שלידו. אפשר לתרגל את זה בבית: אחרי משחק תשאלו "כמה נתת?" ולא "כמה הבקעת?".
מה עוד אפשר ללמוד מברונו על אימון?
שמתאמנים גם על הרגעים הקשים. ברונו קורא לזה Brain Training: אימון המוח לקבל החלטות נכונות כשהגוף עייף.
הוא אומר: "אני מעדיף להתאמן על סיומת כשאני עייף, כי ב-20 הדקות האחרונות של המשחק המוח לא עובד באותה צורה. אם המוח והגוף שלך רגילים לעבוד כשהם מותשים, הם ידעו איך להגיב בזמן אמת".
בקבוצת נוער זה פשוט. בסוף האימון, כשכולם עייפים, מוסיפים כמה דקות של תרגיל עם החלטה אחת, כמו למי למסור או לאן לרוץ. השחקן לומד שגם כשהנשימה כבדה, הראש עדיין שלו.
עוד על הנושא: ביטחון עצמי שנבנה מהתהליך ולא מהתוצאה וגם למה לא לקחת סיכון זה הדבר המסוכן באמת.
איך תדעו שזה עובד?
הילד מגיב לביקורת בסקרנות ולא בהתגוננות. הוא אומר "טוב, אני אנסה את זה" במקום להתעצבן או לסגור את הדלת.
אחרי משחק טוב הוא שמח, ויכול גם להגיד דבר אחד שהיה רוצה לשפר, בלי להישמע מתוסכל. אחרי משחק רע הוא לא מתרסק.
לשאוף ל-100. לא להתרסק מ-98.
שאלות נפוצות
מה אבא של ברונו פרננדש אמר על ציון 98?
שזו תוצאה מדהימה, אבל נשארו 2% שעדיין אפשר לשפר. בפורטוגל הציונים הם מ-0 עד 100, ובשביל ברונו המרדף אחרי אותם 2% הוא מה שמבדיל בין שחקן מוכשר למנהיג.
איך מפרידים בין ביקורת לבין הערך העצמי של הילד?
מתייחסים לביקורת כאל נתון. מקשיבים, בודקים אם היא נכונה, ואם כן בונים צעדים לשיפור. אם לא, משחררים אותה ולא לוקחים אותה קשה.
האם נכון להיות תובעניים כלפי ילד ספורטאי?
אפשר, אבל רק כשיש מאחורי זה אמון ואכפתיות כנה. בלי זה, דרישות גבוהות נשמעות כמו התקפה והילד מפסיק להקשיב.
מה זה Brain Training לפי ברונו פרננדש?
אימון המוח לקבל החלטות נכונות דווקא כשהגוף עייף. ברונו מעדיף להתאמן על סיומת כשהוא מותש, כי ב-20 הדקות האחרונות של המשחק המוח לא עובד באותה צורה.
רוצים שנעבוד על זה יחד עם הילד שלכם? דברו איתי כאן ונתחיל משיחה קצרה.
תגובות