הילד אומר שהמאמן לא אוהב אותו? אל תתקנו, אל תסכימו
"אין לי סיכוי העונה, המאמן הזה לא אוהב אותי." הילד אומר את זה, ואתם מרגישים איך הלב מתכווץ.
מה עונים לו? כמעט כל הורה מגיב מיד, מתוך כוונה טובה: מגן, מקטין או מנסה לתקן את המציאות. הורה אחד יגיד "מה פתאום, הוא דווקא אוהב אותך". הורה אחר יתייצב לצד הילד: "אתה צודק, למאמן הזה אין מושג".
שני המשפטים נשמעים תומכים, ושניהם לא עובדים. כמאמן מנטלי לספורטאים אני מסביר להורים למה, ומה אומרים במקום.
למה לא מתקנים את הילד ולא מסכימים איתו?
כי תמיד יש פער בין המציאות לבין הפרשנות של המציאות.
התחושה של הילד, התסכול והעצב, אמיתית לגמרי. מי שלא משחק מרגיש מתוסכל, ובצדק. אבל המשפט "המאמן לא אוהב אותי ולכן אין לי סיכוי" הוא הפרשנות שלו.
אם נאשר לו את הפרשנות הזו, ננציח אצלו תפיסת קורבן, וזה לא יקדם אותו. ואם נגיד לו "מה פתאום", הוא ירגיש שאנחנו מבטלים אותו ולא מבינים אותו בכלל. בשני המקרים השיחה נסגרת.
מה קורה בראש של ילד שמאמין שהמאמן נגדו?
ברגע שהילד החליט שהמאמן לא אוהב אותו, המוח מתחיל לחפש הוכחות. כל החלפה, כל הערה, כל דקה על הספסל הופכים לראיה. זה קורה מהר ובלי שהוא שם לב. ככל שהוא מוצא יותר הוכחות, יש לו פחות סיבה להתאמץ, ולפעמים זה משפיע גם על הדקות עצמן. הפרשנות מזינה את עצמה.
כשמפנים אותו לדברים שבשליטתו, המוח מקבל משימה אחרת לחפש. הוא מחפש מה אפשר לעשות באימון הבא.
מה אומרים לילד שמרגיש שהמאמן לא אוהב אותו?
קודם כל מבינים. אל תמהרו לתת עצות או פתרונות.
הילד זקוק למקום בטוח, שבו מותר לו להביע תסכול בלי שישפטו אותו. תגידו לו: "אני מבין כמה זה מתסכל אותך, וזה באמת מבאס להרגיש שאתה מתאמץ ולא מקבל דקות. ברור שאתה מאוכזב, ומותר לך להיות מאוכזב."
הוא עדיין יכול להרגיש שהמאמן לא הוגן. אתם לא צריכים להכריע בזה. מספיק שהוא מרגיש שמישהו שומע אותו.
זהו. בלי "אבל" ובלי "תראה את הצד החיובי". תנו לזה לשבת רגע. ואם הוא ממשיך לדבר, תגידו: "ספר לי עוד על זה."
איך מחזירים לילד שליטה כשהמאמן לא נותן לו דקות?
מפנים את תשומת הלב שלו לדברים שבשליטתו. למה? כי החלטות המאמן לא בשליטת הילד, אבל התגובה שלו כן.
תגידו לו: "ההחלטות של המאמן הן לא בשליטתנו. אבל יש דברים שהם מאה אחוז בשליטה שלך: רמת האנרגיה שלך, שפת הגוף שלך אחרי טעות, וההשקעה שלך בכל תרגיל באימון. אלה דברים שאף מאמן לא יכול לקחת ממך. מה אתה יכול לעשות כבר באימון הבא שתלוי אך ורק בך?"
מה הטעות הכי נפוצה של הורים בשיחה הזו?
למהר לפתרון. להתקשר למאמן, לשלוח לו הודעה, או לדבר עליו ברכב בטון מזלזל. הילד שומע שאפשר להאשים מישהו אחר, והוא עוד יותר מאמין שאין לו מה לעשות. אם יש סיבה אמיתית לדבר עם המאמן, עשו את זה אחרי שהילד נרגע, בנפרד ובשקט.
אז מה עושים?
תקשיבו ותבינו. בלי עצות ובלי תיקונים בדקה הראשונה.
תפנו את תשומת הלב שלו לדברים בשליטתו: האנרגיה, שפת הגוף אחרי טעות, והשקעה בכל תרגיל.
תכתבו איתו "פעולות לביצוע" לאימון הבא. תעזרו לו לקבוע שתיים או שלוש מטרות ביצוע קטנות וספציפיות, שקשורות רק למאמץ שלו.
אל תתנו לו לעלות לאימון כדי "להוכיח למאמן". ילד שעולה להוכיח משחק עם הראש עסוק בעצמו.
איך נראות מטרות ביצוע טובות?
הן קטנות ואפשר לבדוק אותן בסוף האימון. למשל, "אני מרים ראש אחרי כל טעות", או "אני מבקש כדור גם כשאני לא בטוח". אף אחת מהן לא תלויה בהחלטה של המאמן.
דמיינו ילד שעולה לאימון עם פתק בתיק ושתי מטרות עליו. בסוף האימון הוא מסמן וי ליד כל מטרה שעשה. גם אם המאמן לא הסתכל עליו כל האימון, יש לו משהו ביד. זו דוגמה שאני מדמיין, כדי שתראו איך זה נראה בפועל.
אחרי האימון תשאלו אותו אם עשה את מה שקבע. השאלה היא על המשימה שלו. שאלה על המאמן משאירה אותו בתפקיד של מי שמחכה לתשומת לב. כך הוא לומד להרגיש התקדמות גם כשהדקות עוד לא הגיעו. על העניין הזה אפשר לקרוא גם בלא מקבל דקות משחק ובתגיב לעובדות, לא לתחושות.
איך מתרגלים את זה במהלך השבוע?
בכל אימון תכתבו איתו שתי מטרות על פתק. אחרי האימון תשאלו: "אילו מהן עשית?" ביום קבוע, נגיד יום שישי, תשבו חמש דקות ותעברו על השבוע: מה היה בשליטה שלך? בשיחה הזו אל תדברו על דקות. הדקות יחכו. אם הילד שואל אתכם מתי הוא ישחק, תגידו: "אני לא יודע, וזה לא בידיים שלנו. מה כן בידיים שלנו השבוע?" ובכל שבוע תוסיפו מטרה אחת קטנה, רק אם הקודמות הצליחו.
איך תדעו שזה עובד?
הוא אומר "אני אבקש כדור" מעצמו. המשפט "המאמן לא אוהב אותי" נשמע פחות. הוא חוזר מהאימון ומספר מה הצליח לו. ויום אחד הוא ניגש למאמן ושואל מה לשפר. כשזה קורה, השיחה שלכם עשתה את העבודה. גם הפנים שלו אחרי האימון משתנות, ואתם תראו את זה כבר בדרך הביתה.
הבעת הבנה, הפניית תשומת הלב לדברים בשליטתו ורשימת פעולות לאימון הבא. אלה כלים יעילים הרבה יותר מכל תיקון או הסכמה.
ההחלטות של המאמן לא בידיים שלו. האימון הבא כן.
שאלות נפוצות
מה אומרים לילד שאומר שהמאמן לא אוהב אותו?
מבינים אותו קודם: "אני מבין כמה זה מתסכל אותך, וזה באמת מבאס." לא מתקנים ולא מסכימים, כדי שהשיחה תישאר פתוחה.
למה לא להסכים עם הילד נגד המאמן?
כי אישור הפרשנות שלו מנציח תפיסת קורבן. הוא ירגיש שאין לו מה לעשות, וזה לא יקדם אותו.
מה בשליטת הילד כשהוא לא מקבל דקות?
רמת האנרגיה, שפת הגוף אחרי טעות וההשקעה בכל תרגיל. את אלה אף מאמן לא יכול לקחת ממנו.
איך עוזרים לילד להתכונן לאימון הבא?
קובעים איתו שתיים או שלוש מטרות ביצוע קטנות וספציפיות, שקשורות רק למאמץ שלו ולא להחלטות המאמן.
רוצים ללוות את הילד שלכם כשהוא לא מקבל דקות ומרגיש שאין לו סיכוי? אפשר ליצור איתי קשר ונדבר.
תגובות